אולי הגורל התפספס, הענין עם עתוי לא הלך, ומיתר שהיה לו הלך ונמתח, בלי משים הוא נפגע וזייף.         הוא פתח בהיסוס עם ה"דו" הלא, אך לא סיים, כי "דו" זה לא... לא תם, לא נשלם האקורד ואיש ממנו לא נסער... נבח הכלב, וחתול שחור רדף עכבר. זה מגוחך, נכון זה מגוחך נורא? הוא התלוצץ, אבל הפסיק. מיין לא טעם טיפה מרה, אפילו לא לגם מספיק. בינתיים ויכוח הכין, הכין בהיסוס הוא התחיל לאיטו, לאיטו כמו זעה מלוחה טיפין-טיפין טפטפה מעורו נשמתו, נשמתו. רק פתח בדו-קרב - אמיתי, בשל, ובקשי הספיק להתחיל, להתחיל, רק טיפה למשחק התרגל, התרגל, ושופט בניקוד לא התחיל... הוא מאלף עד תו לדעת רצה. אך לא סיים, ולא מצא... לא ניחש, לא עד הסוף, הסוף, בקרקעית הוא לא נגע. ולא אהב מספיק לרוב, לרוב את האחת, היחידה. זה מגוחך, נכון זה מגוחך נורא? אך הוא נחפז ולא הספיק. נותרה ללא פתרון חידה, חידה שכבר פתר כמעט, אבל הפסיק. ואין שמץ של שקר בכל אות ואות. הוא היה נאמן למלה טהורה - על השלג כתב לה שירות, שירות, אך שלגים נמסים במהרה... אך השלג עדין ירד, ירד, וחפשי - הוא כתב את שיריו. פתיתי שלג גדולים וברד, ברד בריצה הוא חטף בשפתיו... אך אליה במזחלת הכסופה, כסופה כלל לא הגיע, "רה, מי, פה"... לא הגיע עד תם המירוץ הרץ, אין לא מעוף, לא דילוגים, והטלה - מזל כל כך נמרץ ליקק שבילי חלב קרים. מצחיק, נכון מצחיק נורא? שניה נוספת לא נותרה, רק חוליה אחת חסרה - והחטאה, והחטאה, והחטאה! מצחיק, נכון שזה מצחיק? אפילו לי וגם לכם - הסוס נמלט, העוף הרחיק, הרחיק... ומי אשם? ומי אשם? ומי אשם?
© רינה גורדון. תרגום, 1990
(ממחזה "ולדימיר ויסוצקי")