אני עכשיו אחוז צמרמורת שוב,
הלב רועם, כמו אבן בחבית...
חי בתוכי ז'לוב מרושע, שדוף,
יד ארוכה לו, מיובלת, תפשנית.

כשנע אני ממש כמו מטוטלת,
אז חברי רוטנים: - הוא שוב הולך לשתות...
הוא צר עלי, הוא מעצבן כמו ילד,
הוא במקומי חמצן הולך לחטוף,

הוא לא כפיל שלי, ולא תאום לי -
מטופשים נראים ההסברים,
בשר ודם הוא, דם ארסי שלי -
עוד לא נברא בדיון כמוהו בספרים...

הוא מחכה עד שאגמור ת'אות,
ומשרבט שורה עם יד שלי - אני לכוד.
ואהפוך לאכזרי ומחושב מאד,
ואת כולם אמכור - ביחד או לחוד.

אינני מחפש כל הצדקה -
שיעברו חיי, שימחקו, ימסו,
רק לא אוכל לסלוח על אותה דקה
שכוחותיו עלי פתאום יגברו.

אספתי שארית מכוחותיי,
עכשיו נראה אותך נלחם בשתי ידיך!
רעל אשפוך ללוע, לוורידיי -
תאכל, חביבי, תתפגר - עבדתי עליך!