ריצה, קפיצה ומהומה רבה,
ועל מזרן אני מוטל אומלל;
שתיים שתיט-עשרה - זה גובה הרף, אשר נקבע.
והוא חסם את מעופי אל על.

ואתוודה בכנות ואומר כאן,
שחיי הספורטאי כחלום:
לרגע קט, אתה על ענן -
ומייד נוחת לתהום.

אך מהפרי האסור אטעם בשמחה,
ואמשוך בזנבה של ההצלחה,
אף כי הרגל, שלכולם היא ברוכה,
מרגלי שלי - הפוכה!

ריצה, דחיפה... צופים בכישלוני. גם
שורקים לי ואת נצחוני ששים לגזול.
המאמן אומר לי: "שמע אתה שם.
כך לא קופצים; ברגל זאת הורסים הכול.

מתחת את הגיד במפשעה.
לזנק מרגל זו - זו יהירות!
איך תחזיק מעמד שם, הא?!
אתה למטה תצנח במהירות".

ואני חנוק לי, אך עומד על שלי,
ומסביר לו, שכל מלה מיותרת לי.
כי רגלם המקפיצה - הפוכה משלי;
ושלי המקפיצה - היא שלי!

ריצה, דחיפה... את הקנדי לא השגתי;
הוא רק לעג לי בפרצוף כשעף.
בשתיים שתים-עשרה ׳ת ׳רף שוב העפתי;
והמאמן רגז עלי ושוב נזף:

"לא יוסיפו לך עוד לייעץ.
תחטוף מלמעלה מנה הגונה,
אם עוד פעם אחת תעז לקפץ
מהרגל הלא-נכונה".

אז אשלח יד בנפשי - זאת הכוונה,
ואפגע בעצמי, תוכניתי מוכנה;
אבל את הרגל, שבעיניהם נכונה אינה -
לא אחליף בזו, שלגביהם נכונה!

ביציעים החלו צוחקים בלי סוף,
אך הלהט שלי נשאר כשהיה:
ושתיים שתים-עשרה - ריצה, דחיפה, מעוף -
עברתי! זה כבר שלב אשר חלף, כלא היה.

ושתכאב המפשעה האומללה -
אבל ברגלי, שהואשמה אין אשם.
אני בכל-זאת הייתי למעלה,
ואיש לא יורידני משם.

 
 
 
 

בפרי האסור נעצתי את שיניי,
לפסגה הגעתי, עודכם מתפלאים?!
ברגלי האחרת זינקתי רבותי -
בזו שהם כה שונאים!