זה יעלה לי עוד ביוקר
ודאי אגרום למשטמה:
ירתה בי אותו בוקר
לא סתם כיתה - פלוגת יורים שלמה.

היה זה גורלי -
גזירת גורל אכזר ומצמרר.
לא שלא ברור לי,
אבל אסור עדיין לדבר.

המפקד שלי הציל אותי, כמעט:
אך אלה שמעל דרשו שימוצה החוק, גזרו גזרה!
והפלוגה את הפקודה ביצעה, כאוטומט.
אבל היה אחד, יחיד, שלא ירה.

ביצוע המשימה - ידעתי -
זוהי חובה ללא ערעור:
אבל חשבתי וטענתי,
שהיה נחוץ בירור.

חיי אדם לחסוך טרחתי,
כי גם בקרב הורגים עם בקרה.
כלום לא עזר - וכך הפכתי
למין מוקצה, ברשימה שחורה.

וכך נפל עלי התיק במהירות האור,
וכל חיי בו נטמנו כמו במגרה סגורה.
ואף אחד, אף לא אחד, יכול היה לי לעזור.
לא, כן: אחד היה, יחיד - אותו אחד, שלא ירה.

קריאת "רובים הרם כבר
ואש אל הבוגד!"
גופי מייד עבר
אל עולם בלי שום שופט או עד.

אבל אז שומעות האוזניים:
"הוא חי, חיית האדם, בריא!
לירות בו פעמיים -
עפ"י התקנון - אי אפשרי".

והכירורג נדהם כאילו זה היה כישוף,
כשמגופי שלף כדור ועוד כדור:
ואני מתוך ההזיות דיברתי שוב ושוב
עם זה שלא ירה, אותו בחור.

כאבתי ובכיתי
כמו חיה פצועה.
אך לכבוד רב זכיתי
במתקני חיל הרפואה;

החובשות היו מאוהבות בי,
כמו בכוכב מארץ רחוקה:
"הי אתה, חצי ירוי" - קראו לי -
"בוא, בוא, חמוד: אתן לך זריקה!"

ואני שלחתי ממתקים ועטפתים בחום,
אל החזית, אל הפלוגה, לכל החבורה,
כדי שיהיה לו שם יותר מתוק ללחום:
למי? לזה שלא ירה!

הלכתי והבראתי;
גופי צעיר היה, מלא עידוד.
כשיר למלחמה נהייתי,
ושוב נקראתי אל הגדוד.

"ברוך שובך, חייל נועז" -
המפקד אמר לי - "תיהנה.
וזה שלא ירו בך למוות אז,
לי לא משנה."

וכך המשכתי לי לשרוד, שלם בכל לבי.
אך המכה הכי מרה אליי לא איחרה:
צלף ירה היישר אל תוך לבי -
כשהרג את זה, שלא ירה.