יום יבוא ואמות - זה מוצק ובטוח כאבן
איך אוכל לתמרן שאפול, שיכו בי ברקים?
לנופלים יש כבוד, עצרות-זיכרון וגן-עדן;
החיים יחכו - המתים למרצנו זקוקים.

אשמט לעפר, מדמם ודומם כמו בסרט
ותדהר נשמתי על גבי סוס גנוב לשחקים;
בחורשות-האלים יש קטיף תפוחים במחתרת,
אך גם שם יש שומרים עם רובי-צלפים ארוכים.

אך עלתה נשמתי - התחוור לה כי אך נשמה היא
וסביב ישימון, עץ-הדעת קמל ונרקב
ובלב השממה ניצבים שערי השמים
והמון מיוסר - רבבות - מחכה על ברכיו.

והסוס הגנוב השתחרר - נשמתי לו לטורח!
אם טעה בדרכו - לא אדע, הן עיניו מכוסות;
השוער הזקן מנסה את השער לפתוח,
אך ללא הצלחה - וסופו שיפסיק לנסות.

הזקן מפורסם - הפסים בבגדיו אות וסמל:
זה יוסף הצדיק! הוא - קדוש ואני - מעונה!
העצים עמוסים - הבשלות בפירות מכרסמת,
אך עומד כאן שומר עם כדור הרגעה בקנה.

ושתק ההמון והמתין - שעת הדין משוערת;
ועבר לכריעה - הברכיים דורשות הפוגה;
הנחות לחוטאים! קבלת-הפנים מפוארת!
שב הכל על כנו - כאן אחוז אף האל בתוגה.

השוער הזקן הסתובב ורטן בלי מנוח,
כמו פקח ממורמר והזמינו פורץ מדופלם;
וניסרו והכו ושברו - והצליחו לפתוח
ונהר ההמון אל השער וכלו כולם.

מה כולנו רוצים? אך לסעוד את נפשנו לשובע.
כל חפצי - חברים ואישה, שתיפול על קברי.
ואני עבורם אשנורר תפוחים מלוא הכובע.
אך עומדים כאן שומרים ויורים בצרורות לעברי.

בין נרות-זיכרון, בשחורים, בין זרים אבודה את.
אך אני כבר דוהר חזרה, כבר יוצא לחופשי;
כבר כיסיי מלאים תפוחים מענפי עץ-הדעת,
כבר נורה הכדור, כבר שרק וחדר אל ראשי.

 
 
 
 

ועזבה נשמתי, בטריקה, את מתחם גן-העדן;
שד אחז בסוסי ונותרו המרומים לנפשם.
על עברי פי-תהום אמצאך בוכייה ורועדת,
תפוחים בידיי - הן חיכית לשובי אף משם.